את לא רק אישה – את מקדש

אנחנו, כנשים, נושאות בתוכנו חכמה עתיקה.
הקיום שלנו הוא קיום מעגלי, מחזורי, רך אך עוצמתי.
אנחנו זורמות עם עונות השנה, עם המחזור החודשי, עם קצב הלב.
אבל בעולם שמודד אותנו בקווים ישרים, במדדים חיצוניים –
לימדו אותנו לשכוח.
לשכוח את הגוף – שהוא כלי קדוש.
לשכוח את הקול – שהוא ביטוי הנשמה.
לשכוח שהאור, הריפוי, התשוקה – לא מגיעים מבחוץ.
הם בוערים בפנים.
והנה תזכורת עדינה אבל עוצמתית:
את לא צריכה רשות.
את לא צריכה הכרה חיצונית.
את – את. ואת מספיקה.
הקדושה שלך היא נוכחות.
היא מגע, היא נשימה, היא מבט עצמי כן.
בכל פעם שאת חוזרת לעצמך – את חוזרת אל המקדש.
לא למקדש דתי, לא למבנה – אלא למקום שבתוכך.
מקום שהוא בית. עוגן. חופש.
זו לא סיסמה רוחניקית. זו דרך חיים.
וזו הזמנה – לעצור, להרגיש, לנשום,
ולזכור שהמקום הקדוש ביותר – הוא את.