למה אנחנו תמיד מוקסמים מתמונות ישנות גם כשאנחנו רואים בהם זרים מוחלטים? אם יש להם אלבומים ישנים עם תמונות רבות בשחור לבן בבית, אני בטוחה שאתם פותחים אותם לפעמים, צופים בסקרנות במבטים של האנשים שאולי כבר אינם. הפנים שלהם, התלבושות, האביזרים.. אנחנו מנסים לקשר את עצמנו לעת ההיא וזה מה שעוזר לנו לעתים לגלות משהו חדש ואינטימי לגבי עצמנו.
הקסם שבתמונות ישנות הוא במסע לתוך חייהם של אנשים ועולמות של זמנים עברו. הביוגרפיות הוויזואליות האלה מזכירות לנו את הסיפור שלנו, את הרגשות שמנחים אותנו לרצונות והתחושות שלנו. מסייעים לנו להבין את הצרכים והחלומות שלנו.
בנוסף לזה, דברים ישנים מתקבלים כוינטג', כיפים יותר, כבעלי משמעות יותר. תמונות אינן שונות. כמו יין שמשתבח עם הזמן, תמונות ישנות אוספות אליהן קסם מיוחד. אנחנו מכבדים דברים עתיקים, למרות העובדה שהיו חלק יומיומי מהחיים הבלתי מושלמים והפרימיטיביים. בצילום מודרני יש פנטזיה, מאפיינים טכניים, טוויסטים אמנותיים – אז למה תמונות ישנות מוערכות כל כך?
האם יתכן שהרגעים הנוסטלגיים חזקים יותר כאשר אנחנו עוברים זמנים קשרים? מגנים עלינו מעולם בלתי צפוי? שלא כמו בעבר, כשהכל כבר ידוע לנו? אם אנחנו נוהגים להתרפק על העבר, אנחנו עלולים מאוכזבים מההווה ולהצטער על הזדמנויות שחולפות.
תמונות ישנות גורמות לנו לחשוב איך החיים שלנו יכלו להיראות, כמה שונות היו מערכות היחסים שלנו. במילים אחרות, אנחנו יכולים ליצור מציאות אלטרנטיבית. אנחנו בונים מקלט וירטואלי, חמים, נעים ומגן. כאילו שאין זמן או מוות, שכן למרות כל הזמן שעבר, האנשים בתמונות מביטים עלינו.
עצוב לומר, אבל אין מכונת זמן, אנחנו לא יכולים לחיות את העבר מחדש. אבל אין שום בעיה להפוך לבן העת הויקטוריאנית, או למישהו מהעתיד לרגע. שלא כמו בדורות הקודמים, אנחנו באמת יכולים לבחור (בעזרתו של צלם מנוסה) איזו מציאות נרצה לדגמן בתמונות שלנו.
לבחור איך נראה בתמונות שהנכדים שלנו יסתכלו בהן. תמונות ישרדו אחרי שאנחנו כבר לא, א למה שלא נקבל טעם של חיי נצח באמצעות סשן תמונות אמיץ? האחד שיחבר אותך בקסם לאני הפנימי שלך, לחלומות, יעזור לך להבין באמת מה אתה רוצה מהחיים.
