אפרת וקליאו
כצלמים, אנחנו רגילים להיות המחליטים בסטודיו.
אנחנו אומרים לדוגמנים שלנו איפה לעמוד ובאיזו תנוחה ואיזו רגל או יד להזיז כדי להשיג את התמונה הטובה.
אנחנו כאלה בסטודיו גם כשהמצלמה לא פועלת, אנחנו רצים אל הדוגמנים ומהם, טובלים אותם במים, גורמים להן לעמוד בקור או בחום, בים או במדבר.
אבל הנה צילום שבו לא אני לגמרי לא צריכה לגעת, ההרמוניה בו כל כך נוכחת, האיזון כל כך נכון שכמעט לא צריך שום דבר אחר. החיבור הבלתי ניתן להשוואה שקיים בין אמא לתינוק, הנס הזה.
הפעם, במקום להתערב ולהחליט, הייתי שם פשוט כדי לייצר את הזכרונות, לקבע את הרגעים האלה בתמונה.
בשנים הבאות, התינוק הזה, שיהפוך לילד ונער, יוכל לראות את הימים הראשונים שלו כאן.
תודה, אפרת, שנתת לנו לקחת חלק בנס הזה.
