פוטותרפיה – חווית הצילום של אורלי

מעולם לא אהבתי את הגוף שלי. אמרו שאני יפה, אבל לא האמנתי בזה.
תמיד התבוננתי בנשים המושלמות שבירחונים, אלה שהעור שלהן מושלם, השיער מלא ומבריק והגוף במידה הנכונה.
תהיתי, מה יצא בצילומי סטודיו מגוף של אישה נמוכה ומלאה הנושקת לגיל 64.
יותר מזה, רציתי לעשות שלום עם הגוף הזה שגורם לי לעיתים סבל גופני וגם סבל נפשי.
פגשתי את ויקטוריה כשאני חוששת. לא בטוחה שאוכל להתפשט או אפילו לנוע.
זו היתה אהבה ממבט שני. בכל אופן מצידי.
היא מיד קלטה מה קשה לי. הבינה שאני נבוכה.
ואז, מבלי שאמרתי, השמיעה לנו מוסיקת בלוז שאני אוהבת ובקשה שארקוד, שאניע את הגוף והידיים בתנועות רכות והיום אני מבינה שרצתה שאשתחרר ממתח.
ויקטוריה היא מכשפה. כשלא הייתי איתה היא מיד שאלה איפה את נמצאת????
עם כל תקתוק של המצלמה, השלתי עוד מסיכה ועוד מחסום, עד שיכולתי להרגיש חיבור לעצמי שהגיע דרך האנרגיות הטובות של ויקטוריה.
כשראיתי את התמונות הלא מעובדות, אהבתי אותן מאוד. במיוחד כי גיליתי את ההבעות שלי, שאני לא רואה כמובן בדרך כלל. והן שיקפו לי באופן מושלם את מי שאני באמת.
וכשראיתי את התמונות
המעובדות, כשאני חלקה, ללא זכר לפיגמנטציה או לצילוליט, הבנתי שכל אחת יכולה להיות הגירסה היותר יפה של עצמה.
אבל הדבר החשוב ביותר שקבלתי ביום הזה – זה את הערך העצמי, כולל תוספת של עשרה קילו הודות לשנת הקורונה.
זה ממש לא משנה כמה אנחנו שוקלות.
השאלה, כמה הנפש שלנו שוקלת. עד כמה היא טובה, נדיבה, אמיצה להתבונן ולחקור, אמיצה להודות בפגמים.
חוויה חד פעמית, מומלצת לכל אחד. דרך הגוף תצלמו את הנפש.