פוטותרפיה – חווית הצילום של עדי

האמת היא שמאז ומתמיד שנאתי להצטלם.
כנראה שהפחד מהמצלמה הגיע יחד איתי מאז שהגחתי לאוויר העולם.
אימי היקרה תעיד כי בחג הפורים, בעודנו (אחיי היקרים) עומדים אל מול המצלמה נרגשים ומחופשים, טרם היציאה לחגיגות בבית הספר, אני בוכה. מלכת הפרחים, מלכת אסתר, מלכת הכוכבים- או יותר נכון מלכת הדמעות- כולן מסרבות בתוקף להצטלם.

בזמן ההתארגנות לתמונה הכיתתית בבית הספר, דאגתי להיות מאחור ולהסתתר,
מהטיולים השנתיים יש לי תמונות בודדות, תמונות הפספורט קבורות עמוק בתוך הארנק, ובאירועים משפחתיים וחתונות נשמתי עמוק וניסיתי ולהתעלות מתחושת הפחד ואי הנוחות.
בעידן הנוכחי, המצלמה היא איבר נוסף בכף ידינו ורגעים בחיינו הפכו מתועדים וחשופים לעיני כל. בכל הזדמנות מישהו מנדב את המצלמה שלו רק לסלפי קטן, וברגע אחד הרגע שלך הפך לחדשות היום .
מאז ומעולם התמלאתי קנאה במי שעומד בחופשיות מול המצלמה ופשוט מצטלם. ללא הכנה מוקדמת, בספונטניות, כי זה מי שהוא והכל בסדר.

אז החלטתי להתגבר וללכת עד הסוף, בלי פחד.

אזרתי אומץ ויצאתי למסע בסטודיו המופלא של האמנית והצלמת ויקטוריה מנשירוב, מצוידת באחותי הגדולה הלא היא רונית גלמור, מאפרת העל, שתאפר אותי לכבוד המאורע . 5 שעות מול מצלמה שהתחילו בחליפת עסקים מנוקדת, המשיכו להלבשה תחתונה, עד שמצאתי את עצמי עירומה כביום היוולדי. קצת יין אדום, סיגריה פה וסיגריה שם, מהנדסת את גופי עפ"י הנחיותיה של ויקטוריה שצועקת בקול, לרקע מוסיקת רקע עכשווית "עדי את מהממת". ואני, עומדת אל מול הפרוג'קטור ומייחלת שהסשן ייגמר לו כבר. האמת שפתאום הבנתי שזו משימה מאד לא פשוטה ואף מתישה להיות דוגמנית. חזרתי לביתי נרגשת אך מותשת, עייפות של טירונות כמעט 🙂

אני רוצה ראשית להודות לאחותי רונית גלמור על האיפור המקצועי ועל התמיכה בחלק הראשון של הסשן וכמובן לויקטוריה המדהימה שגרמה לי להתחבר לעצמי, לגוף שלי, לשיער שלי, לצבע העור שלי, לתווי הפנים, ליציבה, להבעות הפנים, לכפות הידיים, לכל איבר ואיבר בגוף שלי. במקצועיות, רגישות ומתוך אינטואיציה נדירה, ויקטוריה ידעה לכוון אותי ובמקביל לתת לי את החופש להיות מי שאני ופשוט לעשות מה שבא לי, לזוז, להתנועע, לשבת, לעמוד או פשוט סתם להיות אני מול המצלמה, בלי חשש. אז אין לי קוביות בבטן, ואני לא 1.80, ואין לי שיער חלק, ושפתיים עבות, אבל זאת אני, כמו שאני, וזה בסדר, ויש ימים שהשיער פחות מסתדר לי, ויש לי קצת שיער לבן מתחת לצבע, ויש ימים שהבטן שלי מעט נפוחה, ויש ימים שאני צריכה לשים 2 שכבות של קונסילר כדי להיראות רעננה . אז מה! ככה אני, האמת שהמחשבה שאילו הייתי יותר.. ויותר.. ממש מתישה אותי.

אז המסר שלי הוא: זה מה שיש, וזה מה שאני אוהבת, כי זאת אני, יפה כמו שאני, גם מקדימה, גם מפרופיל, עם בגדים, בלי בגדים, בעמידה ובישיבה, בכפיפה ובשכיבה. בלי איפור, עם איפור, אחרי אימון ארוך ומיוזע של יוגה או אחרי לילה ללא שינה, אני מסתכלת על עצמי במראה בכל בוקר ואומרת ,בדיוק כמו ויקטוריה, שצעקה מעבר למצלמה בסטודיו- "עדי את מהממת".