דף הבית
בלוג
מציצנות כרונית או למה אנחנו מטורפים על אינסטגרם

מציצנות כרונית או למה אנחנו מטורפים על אינסטגרם

"לא תוכלי לטעון שראית משהו, אלא אם צילמת אותו"

אלו מילותיו של הסופר האמריקאי אמיל זולה, שהקדיש 15 שנים לצילום. כיום בכל פעם אנחנו רואים משהו יפה, אנחנו אוטומטית מצלמים אותו בסלולרי כדי שלא נצטער אחר כך שלא תפסנו את הרגע הנכון.
המצלמה הפכה לאחד האובייקטים החשובים של זמננו: היא גורמת לעולם להיות זוהר יותר, קובעת טרנדים של יופי, הופכת את האינסטגרם להיות הרשת החברתית המצליחה ביותר. אם אנחנו גאות בבית, במשפחה, בילדים או בעבודה שלנו, אנחנו צריכות לצלם המון תמונות ולהראות לחברים שלנו או אפילו לזרים מוחלטים, אחרת שום דבר לא שווה, נכון?

צילום יוצר יופי ועוזר לנו להרגיש אפילו יותר יפות. אנחנו זקוקות לתמונה המושלמת שלנו. רוב האנשים מעדיפים שלא להסתכל התמונות בדיוק כפי שצולמו. לא כולם יכולים לומר בביטחון שהם באמת נראים טוב יותר מאשר בתמונה. עשרות פילטרים באינסטגרם הם משהו רגיל עבורנו אבל לפני 150 שנה הפקת תמונה הייתה משהו משמעותי מאד.
ב1855 ביריד העולמי הוצג הפורטרט המפולטר הראשון. מבקרים יכלו לראות איך הוא נראה לפני ואחרי הפילטרים. מיד הבינו הרבה אנשים את האמצעי החדש ורצו להשתמש בו.

למה המצאת הצילום משמחת אנשים?

הסיבה האמתית פשוטה: צילום עזר לאנשים להבין את הכח של זרימת מידע שאנחנו רוצים לשמור ולא יכולנו עד אז. הראשון שהגה את הרעיון לשמור את הרושם הרגשי שלו מסצנה שראה היה פוקס טאלבוט, חלוץ צילומי שחי באנגליה במאה ה19. הוא צפה בנוף יפה במהלך טיול באיטליה. שרבט כמה ציורים באמצעות טכנולוגיות שאפשרו להקרין את התמונה אבל בלי לשמור או לקבע אותה. טאלבוט התחיל לחשוב על דרך לשמור את התמונה. הוא חיפש דרך לשמור את התמונה באמצעות אור, לא עפרון. כך נולד הצילום. די מהר התברר שאובייקטיביות אינה מושלמת מכיוון שאובייקטים שונים נראו אחרת בצילומים שונים. התברר שצילום לא רק מציג אובייקט, אלא גם מספר משהו על האדם שיצר אותו.

שימוש בתמונות

לאורך ההיסטורית הצילום היה מאבק בין שתי מטרות: להציג את האובייקט או את האדם ולגרום לו להיראות אפילו יפה יותר. נתנאל גות'ורן, סופר אמריקאי קלאסי אמר: "אנחנו חושבים שצלם מציג מראה. אבל הוא שרטט דמות נסתרת ברמה מסוימת של אמת שאמן לעולם לא היה מרשה לעצמו גם לו ראה אותה"
הרצון לצלם כל מה שסובב אותנו נובע מהשאיפה שלנו לשפר את המציאות דרך המצלמה. לולא יכולנו לצלם תמונות מאירועים משמעותיים הם היו נשטפים מיד עם חלוף הזמן. מאחר שהמצלמה מאפשרת לנו לתפוס את הרגע, התחלנו להרגיש את הזמניות של האירועים ביתר בהירות.
הצורך לצלם תמונות ולצפות בתוכן המצולם (הלו, אינסטגרם, שוב) שצילמו אחרים מוסבר בעליה בצריכה. אנחנו צריכים לצלם ואז לראות תמונות של אחרים שוב ושוב. השאיפה הזאת בלתי ניתנת לסיפוק כמו הצורך לבחון מטבחים, טעמים ורשמים חדשים. האפשרויות אין סופיות היום, אבל רק מאסטר אמתי מכיר את הדברים הקטנים שבאמת גורמים לתמונה לעבוד.